הגוף זוכר

כשטראומה לא יודעת לדבר – אבל הגוף זוכר הכל

שנים הסתובבתי עם התחושה שמשהו בי לא בסדר.

שאני לא מצליחה להסביר את עצמי,

שאני רוצה שיבינו, אבל אין לי מילים.

כל תגובה שלי הרגישה לא מותאמת.

לפעמים שתקתי כשציפו שאדבר.

לפעמים התפרצתי בלי לדעת למה.

לפעמים הכאב הופנה כלפי פנים,

לפעמים הוא יצא החוצה – בדרך שלא התכוונתי.

ראיתי איך מסתכלים עליי,

איך המשפחה שופטת אותי,

איך אני נתפסת כרגישה מדי, עצבנית מדי, לא מובנת.

אבל איך אפשר להסביר משהו שאין לו מילים?

איך אפשר להבין משהו שהתרחש בגוף לפני שהייתה לי בכלל תודעה?

לקח לי שנים להבין שאני פוסט-טראומטית,

כי אף אחד לא מסתכל על תינוקת בת חמישה חודשים ורואה בה מישהי שחוותה טראומה.

אבל התאים שלי זכרו.

הייתי צריכה להיכנס עמוק לתוך הגוף שלי כדי לשלוף מתוכי את מה שהוא החזיק.

להקשיב למה שנצרב בתוכי הרבה לפני שיכולתי לתת לזה שם.

לקח לי זמן לחזור אחורה ולתקן את השיפוט העצמי והאשמה –

להפסיק להרגיש שמשהו בי מקולקל.

לטראומה אין מילים – אבל היא חיה בתוך התאים.

ואפשר לגשת אליה, לפגוש אותה, ולתת לה סוף סוף מקום להשתחרר.

כשאנחנו לומדים להקשיב לה באמת – משהו מתחיל להשתנות.

.

.

.