כל החלקים מחזיקים את הכאב.

הכאב חי בכל החלקים שבתוכנו –ולכן  הריפוי חייב להגיע לכולם. 

זיכרון הכאב לא נשאר במקום אחד.

הוא לא רק זיכרון רחוק, לא רק פחד שעולה לפעמים.

הוא חי בכל תא, בכל מחשבה, בכל דפוס שאנחנו לא מצליחים לשנות.

הוא הופך להיות הדרך שבה אנחנו מגיבים, גם כשנדמה לנו שהמשכנו הלאה.

הוא יושב בשרירים, בבטן שמתכווצת בלי סיבה, בעייפות שאין לה הסבר.

הוא מפעיל אותנו מבפנים – אפילו כשאנחנו לא רואים אותו.

עד שאנחנו זועקים די! אני לא יכול יותר. 

מה קורה במחשבה?

 המחשבה לומדת להיזהר.

"אני לא בטוחה שמותר לי לרצות."

"לא מגיע לי". 

מה קורה במוח הזוחל? 

הוא דרוך תמידית.

מזהה איום גם כשהכל שקט.

הוא נלחם, קופא, נמנע, כי הוא לא יודע איך להרגיש בטוח.

גם כשהגוף רוצה לנוח – הוא לא מאפשר.

מה קורה לתאי הגוף?

הם מחזיקים.

נשימה קצרה, שרירים מכווצים, עייפות שלא מרפה.

מערכת העיכול מגיבה לכל סערה פנימית.

הגוף מדבר – כי הוא לא יכול לשכוח את מה שהתודעה ניסתה להדחיק.

מה קורה לתודעה? 

היא רוצה להוביל, אבל היא אבודה.

היא מחפשת משמעות, מנסה להבין,

אבל כשהפחד אוחז בגוף והמחשבה כלואה בהישרדות –

אין בה מספיק כוח לחבר את כל החלקים.

מה קורה לרוח?

 הרוח שבנו מבקשת לנוע קדימה.

היא יודעת שיש עוד אפשרות.

שהחיים יכולים להיות חופשיים יותר.

אבל כשאין קרקע, איך אפשר לזוז?

וככה אנחנו נשארים – חצי כאן, חצי תקועים.

חיים, אבל לא באמת.

מתפקדים, אבל תמיד עם משהו בפנים שמכביד, שמוחזק,

שלא מאפשר לנו להיות חופשיים באמת.

הריפוי לא מגיע כשאנחנו מנסים "לחשוב אחרת".

הוא לא קורה כשאנחנו מבינים מה קרה לנו –

הוא קורה כשהמחשבה, הגוף, התודעה והרוח – כולם מקבלים מענה.

כשהגוף מרגיש בטוח לזוז.

כשהמחשבה מפסיקה להיות כלואה בתבניות של הישרדות.

כשהתודעה רואה תמונה רחבה יותר.

כשהרוח מאפשרת לנו לבחור בעצמנו מחדש.