כשהגוף לומד לזכור אהבה.

בסוף המפגש הקבוצתי,  כשכבר היינו אחרי תנועה, נשימה ושיתוף, הגענו לרגע של מגע. מגע מרפא, כזה שלא חודר בכוח, אלא מחלחל בעדינות, דרך הגוף אל תוך התאים, משם אל הנפש, וממשיך הלאה – אל המקומות הכי פגיעים.

אחת המשתתפות ישבה בצד, נראתה מהססת. היא ידעה שהמגע יכול להיות מחזק, אבל גופה עדיין זכר את הכאב – כאב של טיפולים, מחטים, חתכים וצלקות. "אני לא בטוחה שאוכל לקבל מגע", היא אמרה, והבטתי בה, מבינה.

לא רציתי שהיא תוותר. שלא תרגיש שהיא מחוץ למעגל של אהבה ורכות.

אז הצעתי לה להיות במרכז. שהקבוצה תקיף אותה. "את תגידי לנו – איפה אפשר לגעת, ואיך."

עמדנו סביבה, קשובות לכל אות מהגוף שלה. היא עצמה עיניים, נשמה עמוק, ואז לחשה: "כפות הידיים... הכתפיים... הראש." לא יותר מזה.

ידיים חמות הונחו עליה בעדינות. בלי חדירה, בלי מאמץ. רק שהות שקטה, הקשבה מלאה. גבולותיה נשמרו, והיא יכלה סוף סוף להרפות.

ברגע ההוא משהו נמס. אולי היה זה הכאב שגופה שמר, אולי החשש להיות פגיעה, אולי הידיעה שיש סביבה נשים שרואות אותה באמת, בלי לחץ, בלי דרישה.

כשהמפגש הסתיים, היא חייכה. "לא חשבתי שאוכל להרגיש ככה," היא אמרה, קולה שקט אבל בטוח.

וזה הכוח של מגע, כשהוא מגיע עם אהבה. הוא לא פולש, הוא לא דורש. הוא פשוט שם, מחכה שנבחר לפתוח אליו את הלב.