כשהכאב מדבר.

היכן שהכאב חבוי – הוא ימצא דרך לצאת

טראומה לא נעלמת, היא מחכה.

לפעמים בשקט, לפעמים ברעשים קטנים שאי אפשר לזהות,

ולפעמים היא פורצת כמו נהר שכבשנו יותר מדי זמן.

היא מחפשת דרך לצאת, כי חנוק לה בפנים.

לפעמים היא מחלה את הגוף – נחקקת בתוך התאים, משנה אותם מבפנים.

לפעמים היא בוערת מתחת לעור – מופיעה כמתח מתמיד, דלקת, כאבים חסרי הסבר.

לפעמים היא הופכת להתנהגות – התפרצות, הסתגרות, תחושת ריחוק מהחיים.

אצלי היא הופיעה במערכת העיכול.

מעי רגיז, התכווצויות, כאילו משהו בתוכי לא יודע איך לעכל את מה שנשאר שם שנים.

אצל אחרים היא מופיעה בלב, בריאות, בתאים עצמם.

לפעמים היא מתבטאת כמתח תמידי בחזה, לפעמים היא הופכת לסרטן.

 נסתרות הן דרכיה של הטראומה.

היא לא תמיד זוכרת את עצמה, אבל הגוף זוכר אותה היטב.

אם היא לא משוחררת, היא מוצאת לעצמה מקום – בתודעה, בגוף, במי שאנחנו.

אז איך מקשיבים לה לפני שהיא צורחת?

איך נותנים לה מקום – כדי שלא תצטרך לפרוץ בכאב?

כשאנחנו לומדים לשמוע את הגוף מוקדם יותר, לפעמים – אנחנו לא צריכים לחכות שהכאב ידבר בשבילנו.

.