להסכים להיות.

ללמוד להגיד "כן" – מה שלימדה אותי הדרך הטנטרית

אנחנו לומדים מהר מאוד להסתיר.

להחביא את הכאב,

לכסות את הבושה,

לא לדבר על הפגיעה.

אנחנו משכנעים את עצמנו שזה מאחורינו,

שהתגברנו, ששכחנו, שזה כבר לא נוגע בנו.

אבל מתחת לכל השכבות האלה,

הטראומה עדיין שם – קטנה, מבויישת, מצטנפת עמוק בתאים.

[אנחנו לא רוצים להרגיש אותה,

אבל היא מרגישה אותנו.

היא יודעת איך להחזיק את הגוף דרוך,

איך לכווץ את הבטן,

איך לגרום לנו לברוח ממה שהכי מבקש ריפוי.

אבל מה אם לא נברח הפעם?

מה אם במקום להסתתר – נגיד "כן"?

"כן, אני מתבייש. הבושה כאן."

"כן, הכאב הזה קיים. אני לא צריך לדחוק אותו."

"כן, נפגעתי. וכן, גם אני פגעתי."

זה מה שלימדה אותי הדרך הטנטרית.

הבסיס שלה הוא לא לתקן, לא להיאבק, לא לברוח – אלא להסכים.

להגיד "כן" לכל מה שמתקיים.

כן לפחד, כן לבושה, כן לכאב, כן למה שלא רצינו לפגוש אף פעם.

ולמה?

כי רק כשאנחנו מסכימים לפגוש את עצמנו באמת –

אנחנו מפסיקים להיאבק, ומתחילים להירפא.

מתחת לשכבות שאנחנו מסירים, מחכה חמלה.

ומתחת לחמלה, מחכה שקט – המקום שבו הטראומה סוף סוף יכולה לנשום.