למצוא דרך.

לחפש ריפוי – ולגלות שהגוף כבר יודע את הדרך

שנים חיפשתי איך לטפל בטראומה שבתוכי.

ניסיתי להבין אותה דרך מילים, דרך מחשבות, דרך ניתוח אין-סופי של כל מה שעברתי.

אבל ככל שחקרתי, הבנתי שמשהו חסר.

כי טראומה, כמו שלמדתי על בשרי, לא תמיד ניתנת להסבר.

היא לא תמיד נמצאת בזיכרון מודע,

לפעמים היא פשוט שם – בגוף, בתגובות האוטומטיות, בכאב שלא מרפה.

התחלתי בטיפול שיחתי.

ניסיתי להסביר את מה שהרגשתי,

למצוא מילים למה שהגוף שלי ידע לפניי.

זה נתן לי מודעות, אבל לא באמת שינה את התחושה הפנימית.

פניתי לגוף – ושם המסע שלי באמת התחיל.

התמקדות, SE, טנטרה – כל גישה חיפשה את התשובות בתאים, במקום שבו הזיכרון החבוי נמצא.

ופתאום, משהו החל להשתנות.

הבנתי שהריפוי לא מגיע דרך ניתוח העבר, אלא דרך חוויה של הווה אחר.

דרך תנועה שמרככת את הקיפאון.

דרך נשימה שמחזירה תחושת ביטחון פנימי.

דרך מגע ותשומת לב – לתת לעצמי מה שלא קיבלתי בזמן שזה קרה.

זה לא קרה ביום אחד.

אבל בפעם הראשונה, לא רק הבנתי את הטראומה – התחלתי לשחרר אותה.

לכל אחד יש את הדרך שלו,

אבל אם יש משהו שלמדתי, זה שהגוף תמיד זוכר לא רק את הכאב – אלא גם את הדרך החוצה.

טראומה לא חייבת להישאר לנצח. לפעמים, צריך רק למצוא את הדלת שתוביל החוצה.

.

.